Gouvernement « d’union nationale » en Israël ?

La coalisation sur le point d’accéder au pouvoir en Israël se présente comme un  gouvernement « d’union nationale ».  Mais en réalité une telle  configuration ne s’impose que dans des situations extrêmes, quand il y a danger imminent identifié  comme tel par un consensus populaire. Cela implique que les différences idéologiques soient mises de côté, de manière à en appeler à l’union sacrée et à souder ainsi le peuple face à une menace existentielle.

Mais ce n’est, à l’évidence, pas du tout le cas actuellement. 48 pourcent des suffrages exprimés (électeurs de Yamina inclus) ont directement ou indirectement plébiscité Netanyahu lors des dernières élections. Les formations coalisées contre lui justifient le reniement de leurs promesses, ainsi que de leur idéologie, au nom de l’intérêt supérieur de la Nation pour sauver l’essentiel. C’est ainsi que Tikva Hadasha et Yamina renoncent à annexer la Judée-Samarie, et endossent la solution à deux Etats du conflit israélo-palestinien. Meretz et Avoda quant à eux oublient les LGBT, et n’exigent plus de mettre un terme à l’occupation de la Cisjordanie. Raam, le parti islamiste, renonce à liquider l’Etat d’Israël et enterre la cause palestinienne. Yisrael Beiteinu n’exige plus  de subordonner la citoyenneté des Arabes d’Israël à l’allégeance à l’Etat juif. La plupart des personnalités politiques qui ont rendu cette coalisation possible ont fait l’inverse absolu de ce à quoi ils s’étaient engagés. Il est vrai que cette coalition a pour point commun d’éliminer Netanyahu de la scène politique, mais la question est de savoir si cet objectif peut être qualifié de « cause nationale » alors que 53 députés sur les 120 que compte la Knesset s’y opposent.

La vérité est qu’il s’agit d’une lutte pour le pouvoir que les opposants à Netanyahu travestissent en état d’urgence, mais rien dans les faits ne justifie cette vision d’apocalypse. Tout au long de sa gouvernance, l’économie du pays s’est développée mieux qu’ailleurs dans le monde industrialisé, ce qui a valu à Israël l’admission à l’OCDE. Malgré les élections à répétition récentes, Netanyahu a su mener à bien les accords d’Abraham et amélioré de manière sans précédent les relations entre Israël et le monde arabe. Lors des récentes attaques du Hamas de nombreux pays occidentaux, traditionnellement précautionneux, ont ostensiblement soutenus Israël, et certains ont même hissé le drapeau israélien au fronton de leurs édifices publics. Concernant la pandémie, Israël a implémenté en un temps record une vaccination massive, et assuré l’approvisionnement de la totalité de la population. Aucun pays au monde ne peut en dire autant, or il ne fait aucun doute que cet exploit a été rendu possible grâce à l’opiniâtreté de Netanyahu et à ses relations personnelles à travers le monde. A cela il faut ajouter la remarquable vitesse avec laquelle le pays s’est remis en marche une fois l’épidémie jugulée. Enfin concernant l’Iran, qui constitue pour le coup une menace existentielle véritable, la manière dont Netanyahu fait face aux velléités du monde libre de pactiser avec ce régime criminel devrait servir d’exemple à l’Occident frileux.

La raison véritable de l’opposition à Netanyahu tient à une compréhensible frustration eu égard à sa manière de gouverner, qui, il faut bien l’admettre, est quelque peu autocratique. Nous avons peut-être affaire à un despote, mais dont près de la moitié d’Israël pense qu’il s’agit d’un despote éclairé. Ses opposants brandissent l’étendard de la démocratie pour le combattre, mais se servent de méthodes douteuses pour le déloger, alors qu’il jouit d’une indéniable popularité. Pour le déstabiliser ils instrumentalisent la presse, qui instrumentalise la police, qui instrumentalise la Justice, qui l’inculpe de manière à ce que ses opposants puissent  exiger qu’il se démette avant même qu’il ne soit jugé. Si l’on admet la légitimité d’un tel procédé, cela revient à laisser les juges déterminer qui peut ou ne peut pas gouverner. Malheur à une démocratie qui se laisserait mener par les juges, parce que c’est la meilleure manière de l’enterrer.

En conclusion, s’opposer à Netanyahu est certes légitime, mais parler d’urgence, de menace existentielle ou d’union nationale constitue un abus de langage indigne d’une opposition qui se respecte.

יהודי התפוצות והפוליטיקה בישראל

חוק השבות של מדינת ישראל מבטיח את זכותו של כל יהודי לעלות לישראל בכל עת, ולהפוך לאזרח לכל דבר. אחד התיקונים לחוק זה קובע כי המדינה תעשה מאמצים להבטיח את ביטחונם של בני העם היהודי הנמצאים  במצוקה או כלואים בגלל יהדותם או אזרחותם

לפני כמה שנים שלחו 400 יהודים בריטים מכתב גלוי לשגרירות ישראל בלונדון באומרם כי הם דוחים כל התייחסות  לחוק השבות. הם הצהירו כי הם אינם חשים קשורים לחוק זה, לא באופן מעשי ולא סמלי, לא לגבי עצמם ולגבי צאצאיהם, לא כעת ולא בעתיד. לכן זכותם המלאה לבקר את מדינת ישראל ואף להיות עויינים כלפיה מכוח חופש הביטוי

באשר ליהודים ברחבי העולם, הרואים את מדינת ישראל כאחראית לשלומם מכוח חוק השבות, באופן מעשי או סמלי, לגבי עצמם ולגבי צאצאיהם, כעת או בעתיד, עליהם להתאפק בהתבטאויות נגד מדינת ישראל, כאשר היא מצדה מתחייבת לקבלם בלי תנאי,  בעת שלום ובעת משבר

לפיכך, ליהודי התפוצות, המכירים  בתוקף חוק השבות כלפיהם, אך ביקורתיים לגבי מדיניות זו או אחרת של מדינת ישראל, עליהם מוטלת חובה אחת בלבד: לשתוק

La Diaspora et la politique d’Israël

La « Loi du Retour » de l’Etat d’Israël garantit à tout Juif le droit d’immigrer en Israël à tout moment et de devenir citoyen à part entière sur simple demande. Un des amendements de cette loi stipule que « L’État déploiera des efforts pour garantir la sécurité des membres du Peuple Juif et de ses citoyens se trouvant en détresse ou emprisonnés en raison de leur Judéité ou de leur citoyenneté ».

Il y a quelques années, 400 Juifs britanniques ont envoyé une lettre ouverte à l’Ambassade d’Israël de Londres pour lui signifier qu’ils rejetaient à titre définitif tout recours à la « Loi du Retour ». Ils ont déclaré ne pas se sentir concernés par cette loi, ni concrètement ni symboliquement, ni pour eux-mêmes ni pour leurs descendants, ni maintenant ni plus tard. Ils ont donc le droit de critiquer Israël et même de lui être hostile en vertu de la liberté d’expression.

Quant aux Juifs à travers le monde qui estiment être partie prenante de la « Loi du Retour », concrètement ou symboliquement, pour eux-mêmes ou pour leurs descendants,  maintenant ou plus tard, ils ont une obligation de réserve envers Israël, qui s’engage de son côté à accueillir les Juifs de la Diaspora en temps de paix comme en temps de crise.

C’est ainsi que ces Juifs qui tiennent à  la « Loi du Retour », mais qui sont en même temps critiques par rapport à telle ou telle politique d’Israël, ils n’ont qu’un seul devoir :  celui de se taire.

 

אובמה ושאלת היהודים

קיים מונח שאני מכנה אותו « אנטישמיות בעוצמה נמוכה ». זה סוג של עוינות שקטה, שמטרתה לא בהכרח לפגוע ביהודים, אולם שדורשת מהם לא להיות גלויים לעיין יתר על המידה. סוג של אנטישמיות זו אף יכולה להפוך לאהדה מסוימת כאשר יהודים במצוקה
יש בארצות הברית קהילות אפרו-אמריקאיות בהנהגת אנשי דת אנטישמים מובהקים, כמו הכמרים לואי פארגאן וג’רמיה רייט. ג’רמיה רייט היה במשך שני עשורים הסמכות הרוחנית של הנשיא לשעבר ברק אובמה. אובמה מצטט אותו 26 פעם באוטוביוגרפיה שלו, ומספר שג’רמיה רייט ניהל את טקס החתונה שלו, והוא גם ביקש ממנו להטביל את ילדיו. כשהתמודד לנשיאות בשנת 2008, הוא ניתק את קשריו איתו משום שחשש שקרבה זו עלולה להשפיע לרעה על הבוחרים היהודים והאוונגליסטים. אבל כל עוד שאובמה כיהן כסנאטור, הוא הקפיד להשתתף בכנסים האנטישמיים של מורה הדרך שלו, ומעולם לא מתח ביקורת על נאומיו הגזעניים. כשמתבוננים בעוינות של אובמה כנגד ישראל בתקופת כהונתו, קשה שלא לחבר בין זה לזה
אובמה משחזר בספרו את ביקורו בשרידי מחנה הריכוז בוכנוולד. הוא נזכר שלחוויה זו הייתה « משמעות פוליטית מובהקת ». בכך הוא מתכוון שלמרות « ששקל » לבקר בישראל, הוא ויתר על כך « כדי לכבד את רצונה של ממשלת ישראל שלא להפוך את השאלה הפלסטינית לנקודה המרכזית בנאומו. » במילים אחרות הוא טוען שהוא צונזר על ידי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון
כדי להבין את היקף השקר הזה חשוב לזכור שאובמה הצליח לא לדרוך על אדמת ישראל במשך ארבעה שנות כהונתו הראשונה. במקום זאת הוא « בחר לבקר בבוכנוולד כדי להצהיר את מחויבותו לישראל ולעם היהודי. בפועל, אפשר להסיק מפעולותיו שהוא העדיף עלייה לרגל במרחב בו יהודים מתים, במקום במרחב בו יהודים חיים
כשאובמה, בסופו של דבר, נאלץ להגיע לישראל בקדנציה השנייה שלו, הוא נשא את נאומו לקהל אוהד באולם כנסים בירושלים במקום לנאום בכנסת כמקובל בקרב מנהיגי העולם החופשי, הדואגים לכבד את הדמוקרטיה הישראלית.

התייחסותו של אובמה לזרוע הצבאית של החמאס היא מזעזעת. הוא מציג אותו כ »ארגון ההתנגדות הפלסטינית ». התנגדות ? במדינתו של הנשיא אובמה עצמו, החמאס נמצא ברשימת ארגוני הטרור
קטע נוסף של חוסר תום לב, שגובל בנגציוניזם: « בבית הספר היסודי השתתפתי בשנת 1972 בשידורי המשחקים האולימפיים במינכן, שם נטבחו ספורטאים על ידי רעולי פנים » מי היו הספורטאים האלה ? חייזרים ? מה לגבי « רעולי הפנים » ? חייזרים אחרים ? לא: הספורטאים האלה היו יהודים שנרצחו בגלל היותם יהודים, ו »רעולי הפנים » היו רוצחים מטעם ארגוני טרור פלסטינים. אובמה מתעלם מכך לחלוטין
כזכור, אובמה לא הגיע לישראל בקדנציה הראשונה שלו, אבל כן ביקר באותה תקופה בטורקיה ובמצרים אף על פי שישראל ממוקמת בין שתי המדינות האלה. הסיבה היא כנראה, שאובמה לא צבר מספיק נקודות « מיילים » כדי להרשות לעצמו לעצור בנתב »ג
בכל מקרה, במהלך ביקורו בקהיר, הוא פנה לבכירי המשטר, כולל « דמויות מובילות של האחים המוסלמים ». לדבריו, הוא אמר להם « שאמריקה והאסלאם מונעים ומוזנים על ידי עקרונות משותפים שהם צדק וקדמה, סובלנות וכבוד לכל אדם באשר הוא אדם. » הוא הוסיף « שלאסלאם יש מסורת של סובלנות שהוא גאה בה ». אנחנו לעולם לא נדע אם אמירה זו הייתה סוג של הומור מצידו. אבל מה שבטוח שהוא לא ניסה להצחיק, אותנו לפחות, כשבמהלך אותו נאום הוא השווה בין השואה של יהודי אירופה למצוקת הפלסטינים בחיפוש אחר  טריטוריה
כדאי לזכור, שאובמה הוא חתן פרס נובל לשלום על סמך זאת שהוא לא תרם כלום למען השלום בשום צורה כל שהיא. על אף האמור, יש להכיר בכך שכאשר אובמה ערך, לבסוף, ביקור ממלכתי בירושלים, הוא הצהיר שהוא ידיד ישראל
בנסיבות כאלה נהוג לומר כשיש לך חברים כאלה אינך זקוק לאויבים

הבשורה על-פי פוסטמודרנוס הקדוש

נטלי להב היא מאמנת ישראלית בת 36 ,שמגדירה את עצמה כהילרית, ובין היתר היא מתמחה בנושאים הקשורים לחיי המין. בנוסף למפגשים אישיים וייעוץ, היא מפרסמת את הרהורי ליבה בתקשורת הדיגיטלית

באחד הסרטונים שלה היא מסבירה מה, לדעתה, מייצג המין בנפש הנקבית. כותרת הסרטון היא « למה נשים באמת רוצות לעשות סקס ?  » תואר הפועל « באמת » יכול להפתיע, אך מתבהר בהמשך

נטלי משתמשת בפעילותה כמטפלת ובחוויות האישיות שלה, ומסיקה מכנה משותף. מדובר בדקונסטרוקציה של מה לדעתה מניע נשים לעשות סקס. היא טוענת שזה לא הליבידו שמוביל נשים לכך, מכיוון שרק מעטות מונעות על ידי סוג של תשוקה, שבדרך כלל מייחסים לגברים. לדבריה, כאשר נשים מקיימות יחסי מין זה מצביע על שאיפתן « לעשות אהבה », פשוטו כמשמעו. לכן מתברר שבכול הרבדים, גם על ידי ותוך כדי יחסי מין, הן כמהות בעיקר להיות אהובות, מוערכות, נערצות וכולי. לדבריה, היא אישית, כמעט אף פעם לא קיימה יחסי מין ללא קונוטציה רגשית

נטלי סבורה שהפער בין המניע הגברי לזה הנשי גורם להרבה אי-הבנות. אישה, למשל, יכולה לצפות מגבר שאיתו קיימה יחסי מין בלילה הקודם, שיתקשר אליה למחרת, כשיתכן שהוא בכלל לא חושב עליה. נטלי עצמה גילתה רק לאחרונה שגבר שהיא הייתה מאוהבת בו ,חשק בה לסקס דווקא בגלל שלא הרגיש מחוייב כלפיה. הוא לא היה חייב לה כלום והיה מרוצה מהיכולת לספק את צרכיו המיניים בתנאים אלה. הוא חשב שהיא חוותה דבר דומה , אבל זה ממש לא היה כך כי היא ראתה את עצמה כבחורה צעירה המחפשת אהבה. לסיכום, נטלי הגשימה את עצמה מינית כי הייתה מאוהבת, ובן הזוג הגשים עצמו מינית כי לא היה מאוהב

נטלי מודה שיש ונשים אינן כנות לגבי יחסי מין. היא מזהירה שגברים עלולים להשלות את עצמם שבת זוגם מתפקדת כמוהם, אך עדיף שלא יתייחסו לכך ברצינות

ממחקר שפורסם בשנת 2018 במגזין  » לה פיגארו » , עולה שמחצית מהנשים שנחקרו טוענות כי הן מתקשות להגיע לאורגזמה. מאידך אצל גברים בעיה כזו די נדירה, למעט מקרים פתולוגיים ברורים

נטלי חוזרת על כך שוב ושוב שנשים מחפשות אהבה מעבר (לדעתי לפעמים אפילו למרות ) לאקט המיני. היא מאמינה שבתוך תוכה של האישה הכי חצופה, הכי פתוחה ומשוחררת, קיימת ילדה קטנה שלא רוצה דבר מלבד להרגיש אהובה. אם כן, על פי תפיסה זו, עבור נשים רבות מין הוא רק אמצעי ולא מטרה כשלעצמה כמו אצל גברים

התנהגות נשית כפי שמתארת נטלי נראית כרגרסיה לשלב הילדות. ילדה שעדיין לא מבדילה בין הרגשי לחושני. זה מה שיכול להסביר את הפער התפקודי בין המגדרים

אך מכיוון שגברים בדרך כלל לא מחברים בין מיניות לרגשות, נטלי מאמינה כי דווקא הגברים הם אלו שסובלים מרגרסיה אגוצנטרית. לכן היא משוכנעת שיש לחנך אותם מחדש, כדי שיאמצו את המודל הנשי שלדעתה הוא המושלם ביותר, וכדאי שיהיה גם המודל הנורמטיבי

הכחשה זו של השוני האונטולוגי בין המגדרים היא היישום הניאו-פמיניסטי של הסובייקטיביזם הפוסט-מודרני השולל את המציאות לטובת הרגש. הכחשה שהיא למעשה טינה. לכן, מנקודת מבט זו, כבר לא מדובר על שאיפה לשוויון בין המגדרים כמו בפמיניזם של פעם, אלא כפיית אי שוויון חדש על ידי היפוך תפקידים

בקיצור, נקמה.

Belle du Seigneur

« Belle du Seigneur » d’Albert Cohen est un roman qui raconte l’absence d’amour chez les amoureux.

C’est l’histoire de Solal et d’Ariane. Solal est un homme de pouvoir, libre, beau et riche. Ariane en tombe amoureuse parce qu’il lui renvoie une image qui la valorise. Elle en devient dépendante comme ces femmes qui ne s’examinent que dans des miroirs amincissants. Mais Solal n’aime pas Ariane plus que Don Juan n’aime les femmes qu’il séduit.

Ariane est mariée à un sous-fifre qui travaille sous l’autorité de Solal. Celui-ci l’envoie en mission afin d’avoir le champ libre pour coucher en toute quiétude avec Ariane. Il y a peut-être là une allusion à ce passage de la Bible où le grand Roi David envoie le mari de Bethsabée se faire tuer au front.

Mais plus tard Solal est limogé de son poste, perd son statut, son argent et sa superbe. Il finit par s’emmurer avec Ariane dans un palace de la Côte d’Azur où tous deux versent dans l’ennui au lieu d’être transportés par la passion, après quoi ils meurent sans jamais s’être parlé vrai.

« Belle du Seigneur » est un roman à la fois noir et joyeux. C’est une ode au monde réel. C’est un texte sublime qui proclame la mort du roman d’amour.

La femme selon Sainte-Postmoderna

Nathalie Lahav est une thérapeute israélienne de 36 ans spécialisée dans le développement personnel et la vie sexuelle. En plus de recevoir des gens en consultation elle publie ses réflexions sur Internet.

Dans une de ses vidéos elle explique ce que, d’après elle, représentent les rapports sexuels dans la psyché féminine. Le  titre en est « Pourquoi les femmes veulent-elles vraiment avoir des rapports sexuels ? » L’adverbe « vraiment » a de quoi surprendre, mais est explicité au fil de la causerie.  

Nathalie s’emploie à déconstruire ce qui motive les femmes. Elle mêle son expérience personnelle à son activité de thérapeute, et en dégage une synthèse pour mettre en évidence un dénominateur commun. Elle estime que ce n’est pas prioritairement le  désir qui pousse les femmes à passer à l’acte, étant donné que, d’après elle, il n’y en a que peu qui sont l’objet d’une pulsion comparable à celle que l’on prête généralement aux hommes. Quand elles le font  malgré tout, c’est, d’après Nathalie, littéralement parce quelle veulent « faire l’amour ».  Elles  aspireraient donc avant tout à être aimées, observées, désirées, adulées et valorisées, etc…, y compris au travers et pendant les rapports sexuels. Nathalie avance qu’en ce qui la concerne en tous cas il ne lui est pratiquement jamais arrivé d’avoir de rapports sans connotation affective.

Elle regrette que l’écart entre la pulsion masculine et féminine soit source de malentendus. Une femme peut, par exemple, s’attendre à ce que l’homme avec qui elle a eu des rapports la veille l’appelle dès le lendemain, alors que lui n’y pense même plus. Elle raconte qu’elle-même n’a découvert que récemment qu’un homme dont elle était amoureuse aimait les corps-à-corps précisément parce qu’il ne se sentait pas engagé, qu’il ne lui devait rien, et qu’il était content de satisfaire sa libido dans ces conditions. Il croyait d’ailleurs qu’elle de son côté éprouvait quelque chose d’analogue, mais ce n’était pas le cas, parce qu’en réalité elle se vivait comme une jeune fille aspirant à l’amour. Il faut donc comprendre de cette histoire que Nathalie était  comblée sur le plan sexuel parce qu’elle était amoureuse,  et que son partenaire était comblé parce qu’il ne l’était pas.

Nathalie admet qu’il arrive que  certaines femmes fassent preuve de duplicité en amour. Elle met en garde les hommes qui pourraient avoir l’impression que ces femmes fonctionnent comme eux-mêmes, mais même si c’est ce qu’elles laissent entendre, il ne faut pas les prendre au mot.

Nathalie répète à satiété que les femmes recherchent l’amour au delà  (et parfois même en dépit, à mon avis)  de l’acte sexuel.  Elle estime que même chez la femme la plus délurée, la plus ouverte et apparemment la plus libérée, sommeille une fille qui ne veut rien d’autre que se sentir aimée. Il apparaît donc selon cette conception que les rapports sexuels ne seraient pour beaucoup de femmes qu’un moyen, et non pas une fin à l’instar de beaucoup d’hommes.

D’une étude réalisée par  « Le Figaro »  en 2018 il ressort que la moitié des femmes interrogées disent avoir du mal à parvenir à l’orgasme, alors que chez les hommes ce n’est que rarement un problème, sauf pathologie manifeste.

Le comportement féminin tel qu’analysé par Nathalie peut être interprété comme une régression au stade de la petite fille qui ne distingue pas l’affectif du sexuel, or c’est ce qui pourrait expliquer la disparité fonctionnelle entre femmes et hommes.

Mais comme les hommes dissocient couramment sexualité et sentiments, Nathalie estime au contraire que ce sont eux qui souffrent d’une régression vers une sorte d’égocentrisme infantile.  Elle pense donc qu’ils devraient être rééduqués de manière à adopter le modèle féminin, qui d’après elle est le plus accompli et devrait être la norme.

Ce déni de l’altérité ontologique des sexes l’un par rapport à l’autre est l’incarnation néoféministe du subjectivisme postmoderne qui privilégie le ressenti au détriment du réel, alors qu’en vérité ce ressenti n’est au fond que du ressentiment.  Il ne s’agit donc plus comme pour le féminisme d’antan d’aspirer à l’égalité des sexes, mais au contraire d’imposer une inégalité nouvelle en inversant les rôles.

Une revanche, en somme.

דון חואן הניטשיאני

היווצרות  המקור של המיתוס של דון חואן הוא המחזה, שכותרתו « הרמאי מסביליה », שנכתב על ידי נזיר ומחזאי ספרדי בשם טירסו דה מולינה.  אך בעוד שדמותו של טירסו דה מולינה רודף שמלות ומחלל את השם לאורך כל חייו, הוא חוזר בתשובה ואף מבקש מחילה כשהוא עומד ללכת לעולמו. הטיעון של טירסו דה מולינה הוא אפוא גינוי הוללות ומתריע שאדם חוטא המתיימר לאתגר את השמיים מבלי לשלם מחיר, בסופו של דבר טועה טעות חמורה

אבל דמותו של דון חואן של מולייר (וכן דון ג’ובאני של מוצרט) היא מורכבת יותר.  בגרסה זו דון חואן הוא אדם משכיל המשתייך לזרם הליברטיניזם של המאה ה -17, כלומר אריסטוקרט מלומד, משוחרר מדת, מאמונות תפלות ומאיסורים מיניים. אין לו אלוהים, פשוטו כמשמעו. הוא חותר לסיפוק חושיו מבלי להתייחס  לשאלת הטוב והרע. הוא שובר קודים ומלגלג על מוסכמות חברתיות. מסעו האינסופי אחרי עינוג אינו יודע שובע. זה מה שמוביל אותו לפתות נשים אחת אחרי השנייה ולנטוש אותן ברגע שכבש אותן ובלי לקחת  בחשבון את השלכות מעשיו

כדי להשיג את מטרותיו דון חואן מציע נישואין וסבור שאף אישה לא מסוגלת  לעמוד בפני הפיתוי. אמנם ברור שדון חואן הוא חובב נשים אמיתי, הן מצידן שומעות רק את מה שנוח להן, כך  שהשאיפה להינשא מקבלת אצלן עדיפות עליונה. אפילו כשהן מאורסות הן מתועותעות על ידי דון חואן, לא בגלל שהן סבורות שהוא אדם טוב יותר, אלא כי הוא מגלם את מוסד הנישואים במיטבו. כלי נשק זה בידיו עובד בין אם מדובר בגברות מתוחכמות לבין צעירות תמימות. אף אחת אינה עומדת מול תעתועי הנישואין שהוא מפעיל בווירטואוזיות. בשפה נחותה יותר, דון חואן מתחתן כדי לזיין בעוד שקורבנותיו מזדיינות כדי להתחתן

דמותה של אלווירה האדוקה מגלמת תופעה זו. כנגד הצעת נישואין מיידית דון חואן גורם לה לברוח  איתו מהמנזר בו היא ממתינה לשידוך מטעם משפחתה. הוא אמנם מתחתן איתה, אבל כהרגלו נוטש אותה מיד אחרי שכבש אותה. האחים של אלווירה מחפשים אותו כדי לסגור איתו חשבון, אבל דון חואן נמלט וממשיך את רדיפתו אחר הנאות חדשות ומתחדשות שהן מהות חייו

דון חואן מתעלם עד לנשימתו האחרונה מכל אחד שמתחנן בפניו לשנות את דרכו. משרתו המעוצבן ואביו המיואש מנסים לשכנע אותו לחזור בתשובה, אך אין לו כוונה, ולדידו גם אין לו סיבה, לשנות את דפוס התנהגותו

דון חואן הוא גיבור טרגי, ‘על-אדם’ ניטשאני המתמודד עם גורלו בלי היסוס ובלב שלם. בסופו של דבר, תרתי משמע, הוא מת מהנאה

Déterminisme

La question du  déterminisme est difficile à cerner, mais suscite des réflexions riches d’enseignements. Il ne s’agit d’ailleurs peut-être pas seulement d’une question philosophique depuis que la physique moderne jette un trouble sur le principe même d’une chaîne de causalité dans la Nature.

Il y a trois réponses possibles à la question de savoir si nous, humains, sommes soumis au déterminisme:

  • Nous sommes déterminés.
  • Nous ne sommes pas déterminés.
  • Impossible de savoir si nous sommes déterminés ou pas.

Le déterminisme tel que pensé par Spinoza et par ses prédécesseurs stoïques (Sénèque, Marc Aurèle) pose que l’activité humaine n’est qu’un phénomène parmi d’autres, autrement dit qu’elle est matérielle et n’obéit qu’aux lois de la Nature. L’Univers ne serait dans ces conditions qu’une chaîne causale où tout, depuis le grain de sable jusqu’à l’esprit humain, est matériel. Le Cosmos ne serait que le produit d’algorithmes résolus par une combinaison de particules insécables comme le pensait déjà Démocrite[1].  Le monde de Spinoza est donc régi par un déterminisme absolu, et bien que du point de vue psychologique il soit difficile de s’y résoudre, l’accepter malgré tout peut selon lui conduire à la béatitude, contrairement aux stoïques qui avaient une vision tragique de l’existence. Spinoza estime que c’est paradoxalement en prenant conscience de son déterminisme que l’homme devient libre.  Concernant le libre arbitre, il dit que « ceux qui croient qu’ils peuvent parler, se taire, en un mot, agir, en vertu d’une libre décision de l’âme, c’est qu’ils rêvent les yeux ouverts »[2].

Si l’on considère la volonté humaine comme phénomène relevant d’un enchaînement de cause à effet produisant un comportement, c’est donc que l’homme n’est pas plus libre que la Terre n’est libre de tourner autour du Soleil. Mais, objecte Karl Popper[3], « Le déterminisme physique est une théorie telle que, si elle est vraie, il est impossible d’argumenter en sa faveur, puisqu’elle doit expliquer toutes nos réactions, y compris celles que nous tenons pour des raisons fondées sur des arguments, comme étant dues à des conditions physiques. »[4]. En d’autres termes, si nous sommes déterminés, nous ne pouvons pas le savoir, et si nous pensons que nous ne le sommes pas, c’est peut-être parce que nous sommes déterminés à penser ainsi.

L’homme a beau être prédisposé à une chose plutôt qu’à une autre, il peut s’interposer entre ses penchants et le passage à l’acte, et surmonter ainsi ses pulsions. C’est ce qui fait dire à Maïmonide que « même le caractère relève de la volonté. L’homme est responsable de lui-même et ne peut se retrancher derrière un quelconque déterminisme. En naissant, il est similaire à un animal et bien qu’il en diffère déjà par l’esprit, il n’est homme qu’en puissance et ne devient pleinement humain que dans la mesure où il transforme ce potentiel en réalité. »[5]

Sartre : « Tout homme qui invente un déterminisme est un homme de mauvaise foi ». On peut toujours faire quelque chose de ce qu’on a fait de nous[6] .

À la question de savoir si l’homme peut faire ce qu’il veut, Leibowitz répond que non seulement il peut faire ce qu’il veut, mais qu’il ne fait que ce qu’il veut.  En tant que neurobiologiste, il voit la pensée à l’œuvre au travers de l’activité cérébrale, mais juge le phénomène incompréhensible puisque la pensée ne dégage ni énergie ni matière, et ne laisse pas de trace. Il estime que le siège de la pensée n’est pas le cerveau, celui-ci n’étant qu’un relais entre le corps et l’esprit.

Yuval Harari, professeur d’Histoire à l’Université Hébraïque de Jérusalem note dans « Une brève histoire du futur  » que

« quand des trillions de molécules d’eau se meuvent dans tous les sens dans le ciel, on appelle cela de la pluie, mais cela ne suscite pas chez elle de conscience qui se dit “je me sens d’humeur pluvieuse”. Dans ces conditions, comment se fait-il que, quand des milliards de signaux électriques parcourent le cerveau dans tous les sens, il y ait une conscience qui se dit, par exemple, “je me sens en colère” ? La science n’a pas de réponse à cette question. »[7]

Ni les atomes ni les molécules ne veulent quoi que ce soit, dit Leibowitz, et leurs combinaisons, aussi complexes soient-elles, ne veulent rien non plus. Confronté à ce néant de conscience dans la Nature, l’on ne voit pas bien ce qui expliquerait une exception à la causalité universelle. Mais d’un autre côté l’être humain vit sa conscience comme une donnée empirique. Avant même qu’il ne sache qu’il y a un monde, l’homme pense, sent, éprouve. Ce n’est que dans un deuxième temps qu’il se pose la question de savoir s’il y a un monde en dehors de lui-même, et si oui, ce qu’il peut en savoir. Cela signifie que le monde est en fait plus hypothétique que sa propre conscience, qui elle s’impose a priori. À l’inverse, l’homme peut aussi se dire que le monde est une certitude qui s’impose, et que par conséquent c’est sa conscience qui est hypothétique.

Finalement c’est la question de la conscience humaine qui fonde le débat sur  le déterminisme.  Mais comme c’est à la conscience de décider elle-même si elle existe ou n’existe pas, nous sommes confrontés à une impasse à la fois logique et tautologique.

[1] Philosophe grec mort en 370 av. J.-C.

[2] L’Éthique, Spinoza

[3] Philosophe des sciences d’origine juive, né en Autriche et mort en 1994 à Londres.

[4] « Of Clouds and Clocks », Karl Popper, 1966.

[5] Leibowitz, Entretiens à propos des Huit Chapitres de Maïmonide.

[6] Jean-Paul Sartre, L’existentialisme est un humanisme.

[7] Yuval Harari, Une brève histoire du futur, Albin Michel, 2015.

Présidence d’Israël et présomption d’innocence.

Reuven Rivlin, Président d’Israël, a confié la tâche de former un gouvernement à l’élu qui, conformément à l’usage, a recueilli le plus de recommandations de la part des partis siégeant à la Knesset. Mais il a assorti son annonce d’un commentaire malveillant, déplacé et indigne de sa fonction: « ce n’est pas une décision facile pour moi sur une base à la fois morale et éthique », a-t-il indiqué.

Rivlin faisait allusion à son hostilité au député en question sous prétexte qu’il était poursuivi  par la justice. Prétexte, parce qu’il s’agit en réalité d’une animosité datant d’avant les démêlés judiciaires de ce rival. Pour mémoire, les onze juges de la Cour Suprême ayant examiné la question ont estimé à l’unanimité que rien ne s’opposait à l’exercice de la fonction de premier ministre par une personne inculpée mais pas condamnée.

C’est ainsi que le Président Rivlin, premier personnage de l’Etat, se permet de fouler aux pieds la présomption d’innocence. Peut-être a-t-il oublié que pour sa part il ne s’est pas gêné  naguère de fustiger l’institution judiciaire quand lui-même était sous investigation et qu’il estimait être malmené.

Au début des années 2000,  Rivlin faisait l’objet d’une série d’enquêtes, entre autres mettant en cause sa relation avec David Appel, entrepreneur en bâtiment et soutien du Likoud. La police soupçonnait Rivlin, alors avocat et homme politique influent, d’avoir reçu des « faveurs » de cet entrepreneur, qui par ailleurs avait déjà eu maille à partir avec la justice. Une décennie plus tard l’ami de Rivlin était condamné pour corruption dans le cadre d’une autre affaire.

Au bout de plusieurs années de procédure, les sept dossiers mettant Rivlin en cause furent classés sans suite, et ceci contre l’avis de la police qui recommandait pourtant de le traduire en justice sur base de l’un de ces dossiers. En apprenant l’heureux dénouement, Rivlin a néanmoins qualifié le système judiciaire de « pervers », et s’est plaint de ce que ni  lui ni ses proches ne se remettraient jamais du temps perdu. Il a notamment accusé la police de s’être contentée de l’interroger durant  onze heures, et d’avoir ensuite mis plus de trois ans à rendre publiques ses conclusions, ce qui a donné libre cours à une campagne médiatique entachée de fausses rumeurs.

« והמבין יבין  », dit-on en hébreu , ce qui en français donne à peu près « et celui qui comprend comprendra ».