הסנאט ברומא והכנסת בירושלים

יוליוס קיסר הוא מחזה של שייקספיר המתאר את הקנוניה נגד קיסר, את ההתנקשות בו ואת מלחמת האזרחים    שלאחריה

בתחילת המחזה אנו רואים את קיסר בשיא תפארתו לאחר שניצח את אויביו הפנימיים והחיצוניים. הוא שולט על רומא והוא בעל כוחות יוצאי דופן. יריביו חוששים כי הסנאט עלול להכתיר אותו כמלך וכך ישים קיסר קץ לרפובליקה. ברוטוס, שקיסר רואה אותו כבנו המאומץ, מתכנן עם סנאטורים אחרים לחסל אותו. כשקיסר מגיע לסנאט הוא נדקר על ידי ברוטוס ושותפיו ומתמוטט כשרוצחיו מתבוססים בדמו

השמועה על הפיכת השלטון מתפשטת ברומא ותושביה נוהרים לסנאט כדי לנסות להבין מה קרה. אנטוניוס, יריבו של ברוטוס, מתחנן אליו לחוס  על חייו כדי שיוכל להספיד את קיסר לפני העם. ברוטוס מסכים, אבל מחליט  להיות  הראשון שינאם

הוא משתמש במיטב כישוריו הרטוריים ומתחיל בקולניות עם הקריאה  « רומאים, אזרחים, חברים[1] ». הוא מצהיר את נאמנותו ומחוייבותו המוחלטת לרפובליקה.  הוא מצדיק את מעשיו באומרו « לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר« , ומצטער שקיסר שכח את טובת העם וששיכרון הכוח השחית אותו. « קיסר אהב אותי« – נזכר ברוטוס – « ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו[1] ». הוא מודה שלא החליט בקלות על חיסולו של קיסר, אבל  כמה שהדבר הזה נורא, הוא נעשה בשם העם וחירותו. הוא מנצל את ההזדמנות להופיע  כמנהיג  ממלכתי, הרואה את מחוייבותו למדינה כערך עליון. בשלב זה זוכה ברוטוס לשבחים רועמים והקהל מצדד בו חד משמעית

אז מופיע אנטוניוס, חבר נעוריו של קיסר. הוא לא יכול להרשות לעצמו לסתור באותו הרגע  את ברוטוס, שזה עתה זכה לתמיכת העם. הוא גם שולט באומנות הרטוריקה ומתחיל את נאומו בהקדמה מעורפלת: « רע, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אל אוזן ושמעו. באתי לקבור את קיסר, לא להללו. גנותו של אדם נותרת עם מותו, אך זכויותיו הן נטמנות עם גופתו, וכך יהא גם על קיסר[1] « . אנטוניוס משתמש בכישוריו כדי לגרום לקהל לשנות את דעתו. בתחילה הוא מסכים למראית עין עם יריבו, אותו הוא מכנה « ברוטוס האציל[1] « . הוא מרעיף עליו שבחים וחוזר שוב ושוב באומרו « כי ברוטוס איש כבוד [1] ». אך יחד עם זאת הוא תוהה מה יכול להצדיק מעשה כל כך נורא על ידי אדם כה נכבד. הוא מפריך את טענתו של ברוטוס שקיסר היה שאפתן מדי, ונזכר כי סירב לכתר שהציע לו הסנאט. הוא מאשים את אזרחי רומא בכך שהם כפויי טובה. כדי להמחיש את טענותיו הוא פותח את צוואתו של קיסר, שממנה מסתמן כי הוריש חלק ניכר מהונו לעם. על מנת להמחיז את טענתו הוא סוחב את גופתו עקובת הדם של קיסר על מדרגות הסנאט. הג’סטה הזו, בנוסף לצוואה, נוגעות לליבו של הקהל, שמשנה לאלתר את עמדתו ומצדד הפעם עם אנטוניוס

הנאומים הסותרים של ברוטוס ואנטוניוס ורבגוניותו של  הקהל מעלים את השאלה על המוסריות של הרטוריקה. זהו נושא הדיאלוג של אפלטון[2] שכותרתו « גורגיאס« . במהלך דיאלוג זה מבקש סוקרטס מגורגיאס להגדיר את הרטוריקה. גורגיאס משיב שמדובר באומנות השכנוע. שואל אותו סוקרטס לשם מה אמנות זו. גורגיאס נבוך אך מודה שזו שיטת השכנוע, ולא שיטת ההנמקה. כשסוקרטס דוחף אותו לפינה, גורגיאס מודה כי מטרת הרטוריקה היא לנצח במילים, אך בלי קשר  לידע. הוא ממחיש זאת על ידי סיפור על מטופל שסירב לתרופה שקבע רופאו. גורגיאס משכנע את המטופל לציית לרופא. אז  מציין סוקרטס כי גורגיאס שכנע את המטופל מבלי שידע דבר ברפואה, וייתכן שהוא הטעה אותו. מזה מסיק סוקרטס שרטוריקה יכולה לתמוך בכל טיעון והיפוכו, ולכן היא מסוכנת כי היא מאפשרת מניפולציה על ההמונים, בדיוק כפי שעשו אנטוניוס וברוטוס

האמת היא שבתקופת אפלטון הרטוריקנים עצמם נהגו להתיימר שהם יכולים להגן על תזה והיפוכה באותה עוצמה. לכן סבור סוקרטס שהרטוריקה חסרת ערך אם אין היא מבקשת שום דבר אלא לשכנע על ידי מילים יפות. לסיכום הוא טוען שכדי שהרטוריקה תיחשב לערכית, היא חייבת להיות משועבדת לפילוסופיה, אחרת היא סתם שקר

יותר מאלפיים שנה אחר כך כותב ארתור שופנהאואר [3] חיבור שכותרתו הוא  » 38  דרכים לנצח  בוויכוח » [4]. הוא סוקר את שיטות השכנוע באמצעות תכסיסים המעוררים רגשות, אך מבלי להתייחס למציאות. הוא מצטט את אריסטו שאומר, « אין דעה, אבסורדית ככל שתהיה, שבני אדם לא יאמצו במהירות ברגע ששוכנעו שהיא מקובלת. הם כבשים שעוקבים אחר האיל המוביל אותם כרצונו: קל להם יותר למות מאשר לחשוב. » (תרגום חופשי)

והמבין יבין, היה אומר אבן עזרא[4]

*********************************************************

1 תרגום מאת עופרה עופר אורן

2 יצירותין של אפלטון מוצגות בדרך כלל בצורה של דיאלוג פילוסופי בין דמויות

3 פילוסוף גרמני של המאה המאה ה-19, תיאורטיקן של מושג הרצון בטבע

4 רב אנדלוסי מהמאה ה מאה ה-  12 מתרגם, משורר, פילוסוף, מתמטיקאי ואסטרונום. ידוע שציין סתירות כרונולוגיות בחומש

Laisser un commentaire

Votre adresse e-mail ne sera pas publiée. Les champs obligatoires sont indiqués avec *